חזרה

הפעם הראשונה בה פגשתי בביטוי "100% אחריות", הייתה מפי נטאלי בן דוד אלנתן, מקימת "אימושיין", בית הספר להוויה, הקשבה וטרנספורמציה, ומפתחת "שיטת סאטיה". היא דיברה על 100% אחריות כמפתח להתפתחות אישית וכפילוסופיה המאפשרת לנו להיות פעילים לגבי כל מה שמתרחש בחיינו.

לאורך הקריירה שלי כמאמן ומנחה, שאלתי מאות אנשים, מנהלים ומאמנים מהי אחריות. כולם חשבו שהם יודעים מהי אחריות, אך רק ספורים מתוכם ידעו להסביר. בחרתי להתחיל עם ההגדרה שלי לאחריות, כי בעיניי היא בסיס הכרחי לכל תהליך של התפתחות אישית. ככל שההגדרה לאחריות בהירה לנו יותר, האפשרות שלנו להיות אחראיים באופן מודע ויזום, הופכת נגישה יותר.

 

הגדרה (סובייקטיבית שלי):

אחריות היא ראיית המציאות באופן בהיר ככל האפשר, ועשיית הדבר המיטבי עבורי, עבור האחר ועבור העולם. כלומר, אחריות היא בחירה בוגרת.

 

הסבר:

מדי יום אנחנו מבצעים אינספור בחירות, כמו מה להגיד, מה לעשות, לאן ללכת וכדומה. אחריות באה לידי ביטוי ברגעי הבחירה, בין אם הבחירה נעשית באופן אוטומטי וספונטני ובין אם בערות ומודעות. ככל שהבחירה המתקבלת נעשית מתוך התבוננות בהירה ועניינית על העובדות והמציאות, וככל שהיא לוקחת בחשבון גם את טובתי האישית, גם את טובת האחר וגם את טובת הכלל והעולם, אזי הבחירה היא אחראית יותר. כלומר, אחריות מורכבת מנקודת מבט ומסדר עדיפויות.

נקודת המבט – נקודת המבט הרווחת היא סובייקטיבית ורחוקה ממגע ישיר עם המציאות. היא נובעת מתוך תפיסות העולם שלנו ומושפעת מהמצב הרגשי בו אנחנו נמצאים. נקודת המבט אליה אחריות שואפת היא עניינית (ההיפך מרגשית), המסתכלת ככל האפשר על העובדות והמציאות (מה קרה, מה אני אמרתי, מה הוא אמר), ומוותרת על הדעות, השיפוטים והפרשנויות. נקודת מבט עניינית ומציאותית היא נקודת מבט בוגרת.

סדר העדיפויות – לרוב אנשים נוטים לבחור או את טובתם האישית (אגואיזם), או את טובת האחר (ריצוי). אחריות קובעת את סדר העדיפויות ואת הטוב המשותף בבחירה. ראשית, טובתי האישית, וגם טובת האחר, וגם טובת הכלל והעולם. מדובר על גם וגם וגם, (win-win-win situation) וחשוב להדגיש שטובתי האישית היא הראשונה במעלה.

 

כדאי לשים לב:

  • אחריות היא משהו שאנחנו לוקחים ולא משהו שאנחנו גורמים לאדם אחר לקחת בניגוד לרצונו. ניסיון לגרום למישהו לקחת אחריות יכול להפוך לכפייה או האשמה.
  • מקרה חריג הוא יחסי סמכות (הורה, מורה, מנהל, מפקד וכו'), בהם תפקיד הסמכות לקבוע מה נמצא באחריות הכפיף (ילד, תלמיד, עובד, פקוד וכו').
  • 100% אחריות – תפיסת עולם המסתכלת באופן מלא וכולל על החלק שלי בסיטואציה וביחסים. 100% אחריות מתמקדת אך ורק בחלק שלי ולא באחר ו/או בנסיבות.
  • לקיחת אחריות – כאשר אנחנו אומרים לגבי דבר/אדם "אני לוקח עליו אחריות" או "הוא באחריותי", המשמעות היא שהטיפול בדבר הוא בבעלותנו, ואנחנו מתחייבים לפעול לגביו באחריות.
  • לאנשים רבים קשה לבחור את טובתם האישית ראשונה, משום שהם חושבים שזה מבטא אגואיסטיות. ההבדל הוא שאגואיסטיות אומרת "רק אני", ואילו אחריות אומרת "קודם אני וגם האחר".
  • טעות נפוצה אצל אלו החוששים להיות אגואיסטים, היא לשים את טובת האחר לפני טובתם, לכך קוראים ריצוי. בריצוי הסדר הוא קודם טובת ורצון האחר, ורק אחר כך טובתי האישית ורצוני שלי.
  • אחריות מול האשמה – המאשים מתבונן על חלקו של האחר, מתמקד בעבר ובמה היה לא בסדר, ומדבר ב"אתה/הוא" או "בגללך/בגללו". האחראי מתבונן על חלקו שלו, מתמקד בלמידה בהווה מתוך כוונה להיטיב בעתיד, ומדבר ב"אני". כל עוד איננו לוקחים אחריות על סיטואציה, אנחנו מאשימים או מרגישים אשמים.

 

דוגמאות:

  • אני לקראת יציאה לאירוע שיוגש בו אלכוהול ואני מתכנן לשתות. יהיה לי הכי קל ונוח לנסוע לשם ברכב שלי. במקרה זה, אחריות תהיה לעצור, להבין שאני מסכן את חיי, את חיי הנוסעים איתי ברכב, ואת חיי האחרים בדרך, ולבחור בדרך השומרת עליי ועל האחרים, כמו למנות נהג תורן, לקחת מונית או להשתמש תחבורה ציבורית, למרות חוסר הנוחות הכרוך בכך.
  • במקרה שנפגעתי מבת הזוג שלי, במקום להיעלב ולהתרחק, אחריות תהיה לבחור לעצור, להתבונן על מה שקרה, לראות את חלקי בסיטואציה, לתקשר אותו עם בת הזוג ולהזמין אותה לקרבה מחודשת. למשל "כשאני עשיתי X, את אמרת Y, ואני נפגעתי. אני מתנצל על X, אני לומד להבא לפעול אחרת, ואני מבקש שנחזור להיות קרובים".

 

למה כדאי לפתח אחריות?

ככל שהבחירות בחיינו יהיו אחראיות יותר, יתפתחו כתצאה מכך הערך עצמי, העוצמה, הכריזמה, הבגרות והמנהיגות שלנו. אחריות מחזירה אותנו לחוויה שיש לנו השפעה על חיינו, שאנחנו בעלי הבית ושיש לנו מה לעשות אל מול הנסיבות.

 

איך לפתח אחריות?

  • השתמשו ביחסים שלא עובדים עבורכם, או סיטואציות שלא נעימות לכם, כסימן לעצור ולהתבונן על המציאות מחדש.
  • פתחו נקודת מבט אובייקטיבית ככל האפשר. הבחינו בסיפור הסובייקטיבי שאתם מספרים על המציאות במחשבות ובאמירות שלכם, ונסו לתאר את העובדות של מה שקרה, ללא הפרשנות הרגשית שלכם.
  • חפשו מקומות בהם אתם חושבים ומדברים ב"אתה/הוא" או "בגללך/בגללו". נסו לנסח אותם מחדש ב"אני" (במקום להגיד "את לא מקשיבה לי", ניתן לומר "אני מרגיש לבד" או "אני לא יודע איך להגיע אלייך").
  • שאלו את עצמכם "מה אני באמת רוצה?" וחפשו דרך שתתחשב ברצון שלכם וגם של האחר, ותיטיב גם אתכם וגם עם האחר.