חופש נוצר בתוך גבולות.
בתוך גבולות מתאפשר חופש, גן ילדים מגודר הוא דוגמא טובה לכך, כשהילדים יכולים להסתובב חופשי בתוך גבולות הגדר. החופש שלנו נוצר בתוך הגבולות שלנו; כשאנחנו שומרים על הגבולות שלנו.

הטעות הראשונה שאנשים עושים לגבי גבולות, מתקיימת כבר בשפה.

 אנשים אומרים: "שמתי לו גבול, או, הצבתי לו גבול". שפה המדברת את הגבול כאילו הוא חיצוני לנו, משהו שאנחנו שמים או עושים למישהו אחר.

לזה קוראים "להגביל", זה פוגע בחופש, וזה סותר את הגישה, של 100% אחריות. זה להתעסק באחר ולא בנו.

הגבול שלנו ואנחנו אחראים עליו.
ישנם שלושה רבדים ביחס לגבולות שלנו: זיהוי, תקשור ושמירה.

הרובד הראשון הוא זיהוי הגבול. כאשר אנחנו עוברים על הגבולות שלנו נפגעת הנינוחות שלנו.
במובן הזה, בכל פעם שנפגעת הנינוחות שלנו, אנחנו יכולים לשאול את עצמנו: "על איזה גבול שלי עברתי?".
אפשר לזהות ולהגדיר את הגבול לפי מתאים לי ולא מתאים לי.
לדוגמא: האם מתאים לי להיות ביחסים בהם צועקים עלי?
ברובד הראשון של זיהוי הגבול, טמון אספקט נוסף של חופש: החופש להכיר בגבול שלנו. החופש להגיד לעצמנו, שמה שקורה לא מתאים לנו, שזה הגבול שלנו.
בדוגמת הצעקות, זה החופש להגיד לעצמי שלא מתאים לי להיות ביחסים בהם צועקים עלי. שמתאים לי להיות ביחסים בהם מדברים בכבוד.

הרובד השני, הוא תקשור הגבול.
לאחר שזיהינו והכרנו בגבול שלנו, מגיע השלב של לתקשר את הגבול, בתוך היחסים בהם הוא רלוונטי.
לדוגמא: "לא מתאים לי שמדברים אלי בצעקות, מתאים לי לדבר בכבוד".
הטעויות הנפוצות המתרחשות בשלב הזה הן, לתקשר את הגבול בכעס, ו/או שהגבול מתוקשר כהגבלת האחר. לדוגמא, להגיד: "תפסיקי לצעוק עלי", וגרוע מכך, לצעוק את זה…
חשוב לתקשר את הגבול ב"מסר האני", והחוכמה היא לתקשר אותו בהחלטיות ובנועם. בדוגמת הצעקות אפשר להגיד: "לא מתאים לי כשצועקים עלי, אני מבקש שנדבר בכבוד".
ככל שיהיה לנו יותר חופש פנימי, להכיר בגבול שלנו בינינו לבין עצמנו, כך יתוקשר הגבול שלנו כלפי חוץ בצורה נעימה ומכבדת יותר.

הרובד השלישי והאחרון הוא שמירה על הגבול.
לאחר שתקשרנו את הגבול שלנו, והסיטואציה בה לא מתאים לנו להיות ממשיכה, מגיע השלב בו המילה שלנו נמדדת. האם היינו רציניים כשאמרנו שלא מתאים לנו, או שסתם אמרנו.
הטעות תהיה לכעוס, לצעוק ולנסות לכפות את הגבול שלנו על האחר והסיטואציה. כל עוד אנחנו מנסים לשנות את הסביבה אנחנו נטולי עוצמה. העוצמה היחידה שיש לנו היא לגבי עצמנו.
לכן, האפשרות העומדת לרשותנו, היא לצאת מהסיטואציה, ללכת.
לדוגמא: אם ביקשתי שידברו אלי בכבוד, וממשיכים לצעוק עלי, ללכת משם.
החוכמה היא, לעשות את זה בנינוחות, בנועם ובהחלטיות, ולא מתוך כעס, דרמה או העלבות.

לסיום, כדאי להזכיר את האמונה הקלאסית והמוטעית אותה פוגשים סביב גבולות: שגבולות פוגעים ביחסים.
בעוד המציאות מוכיחה שגבולות יוצרים הערכה כלפי מי ששומר עליהם וקירבה ביחסים.

ובתמצות:
• הגבול הוא שלנו ועבורנו.
• יש לגבול שלושה רבדים: זיהוי, תקשור ושמירה.
• החופש שלנו הוא: להכיר בגבול שלנו, לתקשר אותו ולשמור עליו.
• גבולות שומרים על היחסים ועלינו.